ארץ אהבתי, אמרי עד מתי

 
קטע שהקריא יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצי רם שפע בכנס הצעירים. את הקטע כתב נחשון אלוני- 
 
"הו ארץ אהבתי, אמרי עד מתי, עוד יעלה באש חלום חיי?"
וחלומם של סביי ושל דור המייסדים, 
של כל אלו שהגיעו לפה לבנות את מדינת היהודים.  
שזנחו עולמם, מי בכפר מי בקרת, פשוט כי הבינו שאין ברירה אחרת. 
הגיעו לכאן בידיים ריקות, להגשים, ליצור ולרקום חלומות.
צעירים חולמים עם ברק בעיניים, שרק פלשתינה עמדה להם מול העיניים. 
סבלו מקדחת, בחום ובקור. סבלו מרעב, מצמא, ממחסור.
הסתפקו במועט, נאחזו בחלום וציפו וייחלו שיגיע היום.
שתקום מדינה ליהודי העולם, שתהיה מודל ומופת לכולם.
ארץ מולדת, מכורה לתפארת, שתקום על בסיס ערכי השוויון, החירות והצדק.  
על מגש של כסף, במחיר דם רב נקנתה, בנפלם עבור כל רגב וכל פיסת אדמה.
 
אך כעבור כמעט שבעים שנה, נדמה כי השתנו פני הדברים.
היום הכסף מדבר ולא הערכים. 
"הו ארץ אהבתי, שדותייך קמלים. בכרם אין בוצר, רק שועלים". 
שטומנים את ידם בצלחת ומשקרים להמון.
נעדרי ערכים וחובבי הממון.
שר אוצר, שר חינוך חוץ וביטחון, שאומרים לעיתון: "כך המצב ואין פתרון".
ראש ממשלה שרוצה שנבחר ונצביע, 
רוצה שנקבע.
אך למה?
למה שנבחר? למה שנצביע? הרי קולנו גם כך כלל איננו משפיע.
ואיננו תורם, עוזר או מפריע. 
הוא פשוט צף, מתפוגג ואיננו מגיע. 
לכיסאו של הח"כ או לאוזנו של השר, שישמעו את קולנו רק כשנצא לכיכר ונרים צעקה שדי ונמאס. שאין זה אפשר שכבודנו נרמס. וכבודם של הורינו וזה של סבינו ושאין חלוקה אמתית בסבלנו. 
נגיד שכולם רמאים וכולם גנבים, והם יגידו "צודקים", "זה נכון" ויעמדו נבוכים.
בדיוק לדקה בה יראו רצינות, יצטלמו, יחייכו ויפגינו קשיחות.
ויגידו בקול חזק וברור, זאת זכותכם להפגין, "זכות הציבור".
ומשם ייעלמו ויחזרו לכיסאם ואותנו ישאירו להילחם בעולם.
 
אין לנו על מי לסמוך פרט על עצמינו. אין למה לחכות שיעשו בשבילנו.
רק עלינו המלאכה לגמור. אל תקשיבו לאיש שאומר לכם אחרת.
הרי לא באמת מעניינים אותנו רק "באסים וצלצולים" באילת או בכנרת.
הגיע הזמן שניקח את המושכות, וננהג את המדינה לדרכים אחרות. 
לא לדרכים של פירוד, הסתה ושנאה. לא למקומות שמאיימים על המדינה.  
אנחנו הדור הצעיר שבגר, אותו דור שחושבים שהוא קר ומנוכר.
שנשלח למבצע אחת לשנתיים בלי סיבה, בלי תכלית בלי עתיד בעיניים. 
הגיע הזמן שנפגין שנמאס, שקצו כבר כל הקצים וחלאס.
שמספיק כבר לשמוע על איראן וחמאס, חזבאללה ונסראללה וכל הקרקס.
עכשיו זה הזמן לעשות מעשה, להרים את הראש ולמתוח חזה.
מספיק לחכות שיהיה פה בסדר, ושמישהו יהרוג את הפיל שבחדר.
עכשיו זה תורנו, תור דור העתיד. מספיק לחכות ולשתוק כמו תמיד.
לעמוד מן הצד ולראות את הגדולים, שגונבים וגוזלים וחומדים ואונסים.
עוד לא אבדה התקווה, אותה יחידה בת שנות האלפיים.
עוד לא הגיע הרגע שנרים את הידיים. ונגיד שזהו ודי
וכבר אין מה לעשות,
 
פשוט
צריך
באמת 
לנסות.
 
כך שלמרות כל הקושי, המיסים והנטל,
המילואים, המחירים, ההטרדות והקטל. 
שגואה בכבישים, ושריקות הטילים, 
שנופלים בדרום מתפוצצים והורגים. 
ומחירו של הדלק שממשיך לעלות,
 
אני נשאר, כ-א-ן, נטוע
למרות הצרות.
 
נשאר כ-א-ן. כי "כאן הוא ביתי", ו"אין לי ארץ אחרת" בכל העולם. 
לא בסין, לא בקניה ולא בניו-יורק –
למרות ההיא שפגשתי במזרח הרחוק,
שנשבעה שאני היחיד לה ולא תאהב עוד לעולם,
ואז ברחה עם ההוא שפגשה בשקיעה בחוף הים.
הותירה אותי בוכה וקודר– 
לא אין לי שום מקום אחר.
 
הילדים שלי ילכו יחפים,
יתפלשו בבוץ וידקרו מקוצים. 
יכירו את שמם של טובי המשוררים, כמו נתן יונתן ומאיר אריאל, אלתרמן טשרניחובסקי, יונתן גפן ורחל. ינגבו את החומוס עם פיתה – בדיוק כמו כולם – ובשבת בבוקר ילכו עם ההורים אל הים. 
הם יבכו בעברית, יצחקו וישירו
ובזמן הצפירה יעמדו ויכירו 
את מי שנפל ומי שחלם וידעו כי למרות הכאב לא היה זה לחינם.
וכך בעברית ילמדו לאהוב, לחבק ולשנוא את הרע והטוב. 
וילכו לטייל בשבילים מסומנים מצפון לדרום בנקרות ועמקים.
ינשמו אוויר טהור ומלוח, ישמעו את הים ויאזינו לרוח. 
הנושבת בבוקרו של יום נהדר- 
צינת בוקר מופלאה בחיק המדבר. 
או בקור מקפיא עצמות מפסגת החרמון הזוהרת, או מראש מצדה או מימי הכנרת.       
אני, כל כולי תבנית נוף ילדותי. נופים, אנשים, משפחה, חברים.
חוויות נעורים וריח הדשא וקציר החיטה, קטיף הכותנה ונשיקה ראשונה,
שקיבלתי מזאת היפה הירושלמית, בכתה ט' בטיול בתנועה.
 
ומכם, רק שני דברים אני רוצה לבקש: האמינו שיהיה פה טוב ואהבו את מה שיש.
אל תשתקו כי ארצנו שינתה את פניה.
דרשו לשנות ובקשו להשפיע.
אל תחכו לשינוי, כי לא מעצמו הוא יגיע.
אל תרימו ידיים, אל תיכנעו, אל תוותרו לגדולים.
אם באמת, אבל באמת, אבל באמת באמת 
נרצה.
אנחנו באמת יכולים!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *